סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן – החוק), קובע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה עפ"י החוק, היא שלוש שנים.

סעיף 7 לחוק מדבר על אפשרות מוגבלת לצבירת ימי חופשה, ולפיו לא ניתן לצבור חופשה שנתית, אך עובד רשאי, בהסכמת המעסיק, לקחת 7 ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.

בפסק דין שניתן ביום 3.5.2017 (ע"ע 42510-06-15 ו-ע"ע 53292-06-15 אלכסנדר פינדיורין נגד בן ציון וחיים זיסמן) דן בית הדין הארצי לעבודה באופן הנכון לחישוב פדיון חופשה שנתית בעת סיום יחסי עובד-מעסיק.

הדרכים השונות לחישוב פדיון ימי חופשה במעמד סיום העסקה צפו ועלו בתיק במסגרתו תבע עובד שלא נוהל לגביו פנקס ימי חופשה כדין, את פדיון ימי החופשה שלו, ועלתה מחלוקת בינו לבין המעסיק לגבי יתרת ימי החופשה הצבורים לו בסיום העסקתו.

ביה"ד האזורי לעבודה קבע כי העובד זכאי ליתרת ימי חופשה של 55 ימים אך ביה"ד הארצי קבע דרך חישוב אחרת, שמשמעותה מחיקה אוטומטית של ימי חופשה, ובפועל זיכה את העובד ב- 30 ימי חופשה בלבד.

ההבדל בחישוב נעוץ ב"תקופת התיישנות" לימי חופשה צבורים, שנקבעה בחוק ולפיה כל הימים שנצברו ולא נוצלו בשנים שקדמו לשנת העבודה השוטפת ושלוש השנים שקדמו לה, יאבדו מהצבירה לניצול או לפדיון.

להלן הסבר הפער בין ימי החופשה שקבע ביה"ד האזורי לעבודה לבין אלה שקבע ביה"ד הארצי לעבודה:
ביה"ד האזורי בחן את מספר ימי החופשה שלא נוצלו על ידי העובד לאורך כל תקופת עבודתו, תוך התעלמות מתקופת ההתיישנות – 55 ימי חופשה. בנוסף, בחן ביה"ד האזורי את מספר ימי החופשה המקסימאליים שלהם היה זכאי העובד בשנת העבודה השוטפת ובשלוש השנים שקדמו לה וסיכמה ב- 67 ימים, מספר הגבוה מימי החופשה בפועל שלא נוצלו על ידי העובד לאורך כל שנות עבודתו (67 ימים לעומת 55 ימים).

בקביעה לפיה זכאי העובד לפדיון 55 ימי החופשה שלא נוצלו על ידו לאורך כל תקופת עבודתו, עשה ביה"ד האזורי שימוש ב"תקופת ההתיישנות" לצורך אומדן בלבד והתייחס אליהם כ"גבול מירבי". למעשה, החליף ביה"ד האזורי את תקופת ההתיישנות ב"רף מקסימלי" זה, וקבע כי אם מספר ימי החופשה שלא ניצל בכל תקופת עבודתו נמוך ממספר ימי החופש שהגיעו לו במהלך בשנת העבודה השוטפת ובשלוש השנים שקדמו לה, אזי הוא זכאי לכולם.

ביה"ד הארצי לעבודה דחה את דרך החישוב של ביה"ד האזורי, וקבע כי דרך החישוב הנכונה היא זו הלוקחת בחשבון באופן פעיל את "תקופת ההתיישנות" ועושה בה שימוש כמקור ולא כאומדן בלבד.
ביה"ד הארצי הורה על הפחתה של מספר ימי החופשה אותם ניצל העובד בפועל (37 ימים), ממספר ימי החופשה המרביים שלהם היה זכאי העובד(67 ימים), והכל בשנת העבודה השוטפת ובשלוש השנים שקדמו לה. ביה"ד הארצי קבע כי מדובר ב-30 ימי חופשה שלא נוצלו והעובד זכאי לפדותם (67 פחות 37).

פסק הדין מעורר שאלות במקרים בהם המעסיק לא מקפיד למחוק לעובדיו ימי חופשה, ותלוש השכר של העובדים משקף את יתרת ימי החופשה ללא התחשבות בתקופת ההתיישנות.

סביר, שבמקרים בהם המעסיק נוהג לערוך את חישוב ימי החופשה באופן שמטיב עם העובד ותוך התעלמות מתקופת ההתיישנות, יטה ביה"ד לחייב את המעסיק לשלם לעובד את פדיון החופשה על פי מספר הימים המופיע בתלוש השכר, בין היתר משום שנוצר נוהג או מצג לאורך שנים בתלוש.

בכדי לפעול על פי פסק הדין החדש ולשנות את המצב הקיים כפי שניכר מתלושי השכר (הלא מעודכנים) רצ"ב פירוט הפעולות שיצטרכו לבצע מעסיקים:
1. לתת התראה לעובדים לגבי המעבר למצב החדש של מחיקת ימי חופשה שהתיישנו.
2. לאפשר לעובדים הזדמנות לנצל את ימי החופשה העודפת הצבורה להם (מעבר להתיישנות) – תקופת הסתגלות למצב החדש.
3. להוציא נוהל לעובדים כי ימי חופשה מעבר לתקופת ההתיישנות יימחקו מידי שנה.
4. לתת התראות לעובדים שעליהם לנצל את ימי החופשה שלהם שעתידים להתיישן.
5. לשנות ולעדכן את תלושי השכר כך שיוצגו בהם רק ימי החופשה שטרם התיישנו.