בית המשפט העליון דן בערעורים שהוגשו על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בעניין האפשרות לסטות מתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב).
המערערות טענו שהתקנות אינן מבטאות את החלוקה הנכונה בין השימוש העסקי לשימוש הפרטי ובכך פוגעות בעקרון גביית "מס אמת". המערערות הציעו שימוש באמצעים טכנולוגיים המותקנים ברכב לצורך ביצוע ההפרדה הנדרשת.
בית המשפט דן בקצרה גם בנושא ההטבה הגלומה ברכב ודרך חישובה ובשאלה את תועלתו של מי היא באה לשרת, וסקר את לשון החוק שבחרה במפורש להגדיר את חיובו של העובד בגין שווי שימוש ברכב שבו הוא עושה שימוש.
הערעורים נדחו ובית המשפט העליון קבע כי תקנות כגון אלה, הנוגעות לשווי שימוש ברכב, הן חזקה שאינה ניתנת לסתירה בית המשפט דחה את טענת המערערות. הוא קיבל את עמדת רשות המסים וקבע שהסדרת אופן החישוב בדרך של נוסחה אחידה וברורה יש בה כדי לקדם את היעילות, הפשטות והבהירות בגביית מס ובכך להביא לקידום התכלית שעניינה מניעת העלמת מס. בית המשפט אינו מתעלם מכך שהשימוש בכללים (ובחזקות חלוטות) מעורר חשש לפגיעה בעקרון היסוד של גביית "מס אמת", אך אין בחשש זה כדי לבטל את משקלם של שיקולי ודאות, יעילות וסופיות העומדים בבסיס דיני המסים, מה גם שהסדרים אלה אינם ייחודיים לשימוש ברכבים אלא גם להוצאות אחרות (פחת, שימוש בטלפונים וכו').
למעבר לפסק הדין – לחץ כאן
